העובדות: התובע פנה אל חברת ביטוח הרכב בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבו, כאשר בעת אירוע הגניבה היה מנוע הרכב מונע והרכב לא היה מאויש. חברת ביטוח הרכב דחתה את פניית התובע בנימוק שהתובע לא עמד בתנאי המיגון שנדרשו ממנו כאמור בפוליסה. בעקבות קבלת מכתב הדחייה, התלונן התובע בפני המפקח על הביטוח המוסמך לברר תלונות הציבור, מכוח סמכותו לפי סעיפים 60-62 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח התשמ"א - 1981.
המפקח קבע, בין היתר, כי משלא הוסף לפוליסה תנאי הקובע מפורשות שעל המבוטח להוציא את המפתחות ממתג ההתנעה אף כאשר הרכב נחשב מאויש - חברת ביטוח הרכב אינה יכולה לחסות בצילו של הפטור הקבוע בפוליסה ולפיו "מוצהר ומוסכם בזאת כי כיסוי גניבה ופריצה מותנה בקיומה ובהפעלה בכל עת שהרכב ללא נהג של מערכת מיגון תקינה מסוג...".
חברת ביטוח הרכב לא ערערה על ההחלטה בפני ביהמ"ש המחוזי, כפי שהייתה רשאית לעשות, אולם עמדה בסירובה לשלם לתובע את תגמולי ביטוח הרכב נוכח המחלוקת בין נציג התובע לבין חברת ביטוח הרכב בשאלה האם ההחלטה מהווה הכרה בעובדות השנויות במחלוקת. יחד עם זאת, הודיעה החברה לנציג התובע במכתב כי "...מטעמים מסחריים ואחרים, אנחנו מוכנים לקיים את הצעתנו, לפיה נשלם למרשתך 50% משווי הרכב וזאת לפנים משורת הדין". התובע פנה שוב למפקח, הוגשה תביעה בביהמ"ש, עליה הוגש ערעור, ולבסוף הוחזר התיק לבירור העובדות הרלוונטיות .
חברת ביטוח הרכב טענה לכל אורך הדרך כי המבוטח שינה את גרסותיו, וכי קיימות כמה גרסאות עובדתיות.
ביהמ"ש מתח ביקורת על כך כי חברת ביטוח הרכב לא הציגה בפני ביהמ"ש, ולו גם קמצוץ של אותן גרסאות נוספות שמסרה התובעת, ואשר במשך 7 שנים נטען על ידה כי הן סותרות זו את זו.
ביהמ"ש קיבל את גרסת התובע, לפיה הרכב היה "מאוייש" בעת האירוע וכי על כן, לא היה על התובע להפעיל את אמצעי המיגון, כאשר הימנעות חברת ביטוח הרכבלהציג ראיות כאמור לעיל, משמשת כנגדה וכחיזוק לראיות התובעת.
נפסק:התובע לא הפר את הוראות הפוליסה, מקרה הביטוח ארע. חברת ביטוח הרכב הפרה בחוסר תום לב את הפוליסה, ועל כן עליה לפצות את התובע בגין תגמולי הביטוח המגיעים לו ובגין הנזקים שנגרמו לו. בנוסף, השית ביהמ"ש על החברה את מלוא הריבית העונשית (12%).
הכותבת: מיכל בסה (חסין), עורכת דין ומגשרת מוסמכת. מחברת הספר "פילוסופיה של המשפט-מבוא לתורת המשפט" בהוצאת אתיקה.
המפקח קבע, בין היתר, כי משלא הוסף לפוליסה תנאי הקובע מפורשות שעל המבוטח להוציא את המפתחות ממתג ההתנעה אף כאשר הרכב נחשב מאויש - חברת ביטוח הרכב אינה יכולה לחסות בצילו של הפטור הקבוע בפוליסה ולפיו "מוצהר ומוסכם בזאת כי כיסוי גניבה ופריצה מותנה בקיומה ובהפעלה בכל עת שהרכב ללא נהג של מערכת מיגון תקינה מסוג...".
חברת ביטוח הרכב לא ערערה על ההחלטה בפני ביהמ"ש המחוזי, כפי שהייתה רשאית לעשות, אולם עמדה בסירובה לשלם לתובע את תגמולי ביטוח הרכב נוכח המחלוקת בין נציג התובע לבין חברת ביטוח הרכב בשאלה האם ההחלטה מהווה הכרה בעובדות השנויות במחלוקת. יחד עם זאת, הודיעה החברה לנציג התובע במכתב כי "...מטעמים מסחריים ואחרים, אנחנו מוכנים לקיים את הצעתנו, לפיה נשלם למרשתך 50% משווי הרכב וזאת לפנים משורת הדין". התובע פנה שוב למפקח, הוגשה תביעה בביהמ"ש, עליה הוגש ערעור, ולבסוף הוחזר התיק לבירור העובדות הרלוונטיות .
חברת ביטוח הרכב טענה לכל אורך הדרך כי המבוטח שינה את גרסותיו, וכי קיימות כמה גרסאות עובדתיות.
ביהמ"ש מתח ביקורת על כך כי חברת ביטוח הרכב לא הציגה בפני ביהמ"ש, ולו גם קמצוץ של אותן גרסאות נוספות שמסרה התובעת, ואשר במשך 7 שנים נטען על ידה כי הן סותרות זו את זו.
ביהמ"ש קיבל את גרסת התובע, לפיה הרכב היה "מאוייש" בעת האירוע וכי על כן, לא היה על התובע להפעיל את אמצעי המיגון, כאשר הימנעות חברת ביטוח הרכבלהציג ראיות כאמור לעיל, משמשת כנגדה וכחיזוק לראיות התובעת.
נפסק:התובע לא הפר את הוראות הפוליסה, מקרה הביטוח ארע. חברת ביטוח הרכב הפרה בחוסר תום לב את הפוליסה, ועל כן עליה לפצות את התובע בגין תגמולי הביטוח המגיעים לו ובגין הנזקים שנגרמו לו. בנוסף, השית ביהמ"ש על החברה את מלוא הריבית העונשית (12%).
הכותבת: מיכל בסה (חסין), עורכת דין ומגשרת מוסמכת. מחברת הספר "פילוסופיה של המשפט-מבוא לתורת המשפט" בהוצאת אתיקה.
